טיולים קולינריים מירה איתן היתה חייבת לנסוע שוב לאנשהו כדי לפרוק קצת מתחים מצטברים. יוון היתה טובה אליה, וגם לא השאירה אותה צמאה…
מזמן לא נסעתי לחו”ל. יותר מארבעה חודשים(!). הגיע הזמן לנקות קצת את הראש בנסיעה קצרה, לא רחוקה ובמקום לא מדי קר. כזאת אני – בן אדם סולארי, נטענת מהשמש. מיד חשבתי על יוון. ולא סתם יוון, אלא על המקום המסקרן של החבר שלי, גדי רמון, בכפר ‘פיגאדי’.
את הגברים של יוון תמצאו בעיקר בטברנות, שותים צ’יפורו, מרכלים ומשחקים קלפים… (צילומים: מירה איתן)
גדי הוא טיפוס. טיפוס אמיתי. לפני הרבה שנים ניהלתי את הפאב שלו בזכרון יעקב (גדי טוען שניהלתי גם אותו, שתלטנית שכמוני). סוג של פילוסוף של החיים, אוהב ספר וידע, כזה הרואה את העולם לפעמים מעיניו של זקן ולפעמים מעיניו של ילד. כמעט מיזנטרופ ואוהב בדידות, ומאידך יודע לארח היטב אנשים ואפילו נהנה מזה. לפחות כשזה לא בא בכמויות גדולות מדי. איש העולם הגדול שאוהב להיות עם עצמו בשקט בבית. מעין אוקסימורון.
גדי הוא סקיפר. לפני כעשר שנים, כשסגר את הפאב שלו, הוא קנה יאכטה בה הוא יכול להפליג בשקט מופתי במרחבי הים הגדול, וגם להשיט אנשים ולהתפרנס בקטן ממה שהוא אוהב. יאכטת מפרשים קטנה עם שלוש קבינות זוגיות, תאי שירותים ומקלחת, סלון ומטבח. כיף. יום אחד, כשהים כמעט לא נע, אפילו שטתי אתו.
טייק-אווי עד הבית
לפני כשלוש שנים התאכזב גדי לגמרי ממה שקרה מסביבו בארץ והחליט לחפש לעצמו מקום אחר. לאחר שנה של חיפושים מדוקדקים נבחר כפר דייגים קטן בשם ‘פיגאדי פטלאוס’, מול חצי האי ‘פיליון’, באמצע הדרך בין אתונה לסלוניקי. לאחר תלאות ביורוקרטיות ארוכות, נבנה בית חביב המשקיף לנוף של מפרץ יפהפה, בה שוכנת גם היאכטה, כולל חדר נעים לאירוח שמתאים לזוג חובב שקט, נופים וטברנות יווניות. ואם תרצו, גדי רמון: 050-4034077 (אפשר גם לסמס ולקבל פרטים).
כפר הדייגים בו גר גדי הוא כפר קטנטן ושקט שאנשיו מתפרנסים מדיג או מאירוח. כשנמצאים שם חשים כאילו העולם חזר אחורה כחמישים שנה. אין מכולת או סופרמרקט במקום. בכל בוקר עובר ברחובות הכפר רכב המחלק לחם לבתים. קצת אחריו עובר בין הבתים רכב עם דגים שדגו הדייגים המקומיים ואחריו יגיעו גם הירקות. גברי הכפר לא אוהבים לעבוד קשה, כמו רוב היוונים, ואפשר למצוא את חלקם בטברנות המקומיות, שותים צ’יפורו, מרכלים ומשחקים קלפים.
מהכפר אפשר לנסוע לטיול קרוב בהר ‘אוטריס’ – ההר של הטיטנים, שעליו ארבעה כפרים בסך-הכל. בחורף, בשל הגובה והשלגים הכבדים, הם נראים ככפרי רפאים. בשאר העונות האזור יפה לטיולים. עצי זית רבים נטועים על המדרונות, כשמעליהם עצי אלון, אורן וערמון. נחלים קטנים זורמים בכל פינה, ופה ושם אפשר למצוא בדרך לכפרים הקטנים גם מנזרים, כמו בכל מקום ביוון.
מזה על חשבון הבית
בתקופת הסתיו, התקופה בה אני הייתי שם, מרחיבה השלכת בשלל גווניה את הנשמה בצבעי אדום, ורוד, כתום, סגול, בורדו, צהוב, חום, ירוק ועוד עשרות תתי-גוונים. בעונת הקיץ אפשר גם לשוט עם גדי בין מאות האיים הפזורים בסביבה, בין המפרצים המרהיבים בהים הכל-כך צלול וכחול.
בערב יושבים ב’פיגאדי’ באחת מהטברנות המקומיות, שרובן פועלות רק בעונת התיירות עם ‘צ’יפורו חוריס’ (ללא אניס) או ‘צ’יפורו מה’ (עם אניס), בירה Fix, ומנות זולות להפליא של דגים טריים, ממה שהים אפשר בטובו באותו יום, וגם קלמארי, תמנונים, אנשובי, סרדינים, סלט יווני, טאראמה מביצי דגים ועוד מעדנים.
כמנהג תושבי המקום בני יוון, אם תזמינו לעצמכם צ’יפורו, תקבלו אל השולחן בקבוקון של המשקה, כוס, כלי עם קרח וגם מים. תערבבו לכם את המשקה, וליד כל צ’יפורו תופיע מיד על חשבון הבית ‘הפתעה’ – מנת מזה קטנה של דגיגים, טאראמה, צזיקי, גבינת פטה או כל מנה אחרת.
אוויר צח ואוכל משובח
המקום עם האוכל הטוב ביותר שמצאתי ב’פיגאדי’ היה ב’טברנה של דימוס’. דימרקוס (מכנים אותו דימרקוס, כי הוא קטן קומה), הוא איש נחמד שמוכן לספר הרבה סיפורים, אם רק תרצו, וגם לשיר עם הלהקה שמופיעה אצלו בתקופה הבוערת.
שעה נסיעה משם נמצא חצי האי ‘פיליון’, הממוקם גם הוא, פחות או יותר, במחצית הדרך בין אתונה לסלוניקי, בין מפרץ ‘פאגאסיטיקוס’ והים האגאי. ההר פיליון, שמגיע עד לגובה של 1,700 מטרים, נחשב להר היפה ביותר ביוון ומשמש כאתר תיירות פופולארי בכל ימות השנה, אם כי בחורף רובו חבוי בין העננים. שילוב מדהים של הים מצד אחד ושל ההרים הנושקים לו מצד שני, מגלה נוף עוצר נשימה, עם יערות צפופים, מעיינות, פלגים ונחלים, הזולגים אל חופים ולגונות יפהפיות.
על ההרים מטעי תפוחים, דובדבנים, משמשים, עצי ערמונים, אשורים ואלונים ובעיקר עצי זית, כמתבקש ביוון. 24 כפרים ציוריים, בנויים על טרסות במורדות ההרים והצוקים התלולים, עם גגות צפחה, חלונות צרים, מדרגות ושבילי אבן וקירות מקושטים. בדרכים כנסיות ביזנטיות יפות ובכל כפר אפשר למצוא עצי דולב בני מאות ויותר שנים.
טברנות, צ’יפורדיקות ואתר סקי
את הדרך אל חצי האי מתחילים תמיד בעיר הנמל הגדולה ‘וולוס’ – עיר תיירותית גדולה ומכניסת אורחים. ‘וולוס’ היא עיר נמל עם טיילת יפה וטברנות וצ’יפורדיקות (על שמו של הצ’יפורו המקומי) רבות, ממנה אפשר להגיע אל הכפר ‘פורטאריה’, להביט חזרה אל הים והמפרץ ולהסתנוור ממלוא יופיים והדרם. בכפר עצמו תוכלו ליהנות מדוכני הריבות והקונפיטורות הצבעוניות, מעץ הדולב הענק בכיכר המרכזית, ומטברנות נעימות.
כפר נוסף והכרחי לביקור הוא ‘מקריניצה’, שנקרא גם “המרפסת של הפיליון”. ‘מקריניצה’ הוא אחד הכפרים היפים והמתויירים ביותר, עם בתים מסורתיים יפהפיים, ריחות של תבלינים ומגוון ריבות, חנויות מזכרות מפתות, כיכר עם דולב חלול ומדהים בן אלף שנה שכולם מצטלמים בתוכו, וטברנות משולבות ביצירות אמנות וקפה יווני.
משם כדאי לעלות אל הכפר ‘חאניה’, הממוקם כ-1,200 מטר מעל פני הים. בתקופת החורף יש פה אתר סקי פעיל, והכבישים הצרים מפה והלאה הם המפותלים ביותר בחצי האי. אפשר להמשיך הלאה להרבה כפרים נוספים ויפים, או אם הספיק לכם, לרדת בכביש המפותל עד עיר החוף ‘אגריה’, לאכול שם באחת הטברנות המקומיות או הצ’יפורדיקות הנעימות שעל החוף עם החולות הזהובים המרהיבים.
טעים, אבל בלי כוכבים
אני נסעתי משם אל העיר סלוניקי. היא לא אחת הערים היפות ביותר שפגשתי בחיי, אך היא בהחלט עיר נעימה מאוד ושוקקת חיים המציעה מספר אטרקציות לתיירים כמו המגדל הלבן, המוזיאון היהודי, כנסיות יפות, הרוטונדה ושער הניצחון שנבנה לכבוד הקיסר גלריוס, ומיד אתם מתפנים לחופים, לטיילת ולטברנות והאוזריות (בתי אוזו) העמוסות.
כיכר ‘אריסטוטלוס’ הרחבה מגיעה מהטיילת ועד למרגלות הגבעה עטורת החומות העתיקות, ובה הרבה מקומות בילוי. ממנה מסתעפות סמטאות ציוריות המובילות אל שוק ‘מודיאנו’ הססגוני והעמוס. במרבית אינסוף הטברנות הקטנות והאוזריות תענוג לשבת.
המטבח היווני התפתח בתקופה הביזנטית ונוספו אליו שיטות בישול חדשות ושימוש במוצרים חדשים שבאו מהפרובינציות המזרחיות של האימפריה. האוכל היווני בדרך-כלל טעים, אם כי היוונים לא יזכו כנראה בכוכבים מיותרים בעולם הקולינאריה המערבי. מדובר באוכל פשוט, גס ולרוב גם שמן. באזורים ההרריים מתמחים במיני מאפים, ‘פיטס’ (Pittes) במילוי גבינה, בשר, עוף או ירקות שונים, בייחוד תרד.
אוזו, צ’יפורו ורצינה
בצפון יוון אפשר לשבת בצ’יפורדיקה וללגום צ’יפורו בליווי מזטים מקומיים. לאורך החופים, במסעדות הדגים, כדאי לבחור דג טרי, ולבקש לצלות אותו עבורכם בגריל. שמן-זית והרבה לימונים חצויים מהווים את הרוטב האולטימטיבי לדגים.
אנשי יוון מומחים בירקות ובכל דבר ירוק. אפשר למצוא בהרבה מקומות עשבים ירוקים פראיים, זוקיני בדרכי הכנה שונות, תרד, שעועית, חצילים ועוד. כל אלה לצד כבש על הגריל, טלה בתנור, עוף וחזיר.
ויש גם הרבה סוגי מאפי בצק, מעין בורקס (או בורצ’ה) ממולאים בגבינה, תרד ועוד. מוסקה מחצילים, גבינות קשקבל ופטה, וכמובן – ה’גירוס’ וה’סובלאקי’ המפורסם, אותו אפשר למצוא בכל פינה אפשרית, עשוי מכבש, חזיר, עוף, בקר, עם פיתה או לחם, עם רוטב שמנת ויוגורט או שום, עגבניות וצ’יפס.
את האוכל אפשר ללוות ביין מקומי – שעדיין יהיה יקר מדי במסעדות, בירה מקומית, או לנהוג כמו תושבי יוון ולשתות הרבה אוזו, צ’יפורו (עשוי מזיקוק קליפות ענבים, ואפשרי עם אניס או בלעדיו), רצינה (יין עם שרף אורנים) וכדומה.
ומה עם איזה ביס קטן?
היוונים הם עם מלא שמחת חיים, בעלי כבוד עצמי, ישרים ומכניסי אורחים. התושבים נוהגים לקום מוקדם בבוקר, לפרגן לעצמם הפסקת צהרים ארוכה ואז לקראת הערב מתחילים לחגוג בטברנות עד השעות המאוחרות של הלילה.
שוק “Modiano” נמצא בלבה של סלוניקי, ומפוזרות סביבו כמה טברנות פשוטות ומקסימות. פשוט להיכנס וליהנות. הנה כמה מקומות שנהניתי במיוחד לאכול בהם:
“Ouzeri Agora” – אוזריה קלאסית, מגניבה ומשובחת ביותר. מקום שמח המלא בסועדים בכל ערב, המגיש אוכל שמתאים לאוזו ולצ’יפורו (כתובת: Kapodistriou 5).
“Kanoula” – טברנה קטנה וחמימה, עם אוכל טעים ואווירה ביתית (כתובת: Raktivan 8).
“Ouzeri Lola” – טברנה מדליקה עם אווירה שמחה ובעלים חביב. תנו לבעלים להחליט בשבילכם מה תאכלו ותיהנו, רק אל תפספס את הצזיקי הטוב ביותר שאכלתי בחיי. (כתובת: Agapinou 10, מול הרוטונדה).